סיפורי הצלחה

…אני עוד מתרגשת ממפגש הפרידה היום, שסיכם רשמית תהליך קבוצתי הוליסטי, משמעותי ועוצמתי מאד של הסדנא "המסע להגשמה", מטעם הביטוח הלאומי ומכללת גל, לבעלי מגבלה פיזית / נפשית ונכות שנמצאים במסע שיקום תעסוקתי ואישי.

משתפת במסרים שנאמרו ע״י חברי הקבוצה שמתארות את התהליך שעברו:

• בתהליך הקבוצתי כאן למדתי 'לכבד את המגבלה' ולהשלים עם עצמי. הבחירה התעסוקתית שאעשה כיום, תהיה שלמה ויש לי כבר כיוון לתחום עיסוק.
• הבנתי שחשוב לי להיות מודל חיובי לילדיי דרך ההגשמה שלי שאני פועלת למענה ודרך התפיסות המקדמות שאימצתי לי כאן. קיבלתי בחזרה את היכולת לראות את האור בקצה המנהרה החשוכה.
• אני מרגישה שקיבלתי בתהליך כאן בחזרה את ה–חיות שלי. זה התבטא ברצון לקום בבוקר מוקדם, להתלבש בצבעים, להתאפר, להגיע בזמן, להתמיד.
• יוצאת מכאן עם שקים של אסימונים.
• הגעתי סקפטית ולא בעניין. אני יוצאת אחרי מסע רגשי מעצים, מיקוד וכלים פרקטיים שללא ספק התחילו בי תנועה שאני מאד רוצה להמשיך אותה. הבנתי שיש לי הרבה יכולות וכישורים להציע ולתת בעבודה.
• הרגשתי שייכות ושרואים אותי בהכלה ללא שיפוטיות. למדתי הרבה והתחזקתי בכל יום מההפעלות שהתנסיתי בהן ומהמראות החשובות ששמו מולי חברי הקבוצה והמנחות. אני יוצא עם תקווה.

וזה רק על קצה המזלג…
ישר כוח – עלו והצליחו במסע הגשמתכם

למידע נוסף על התוכנית

תכנית טל הייתה עבורנו תקופה בה קיבלנו לגיטימציה להיות מי שאנחנו, להיפתח, לשתף ולדבר על נושאים אותם החבאנו עמוק בתוך תוכנו.

הרגשנו שייכים, בטוחים ויכולנו לצמוח ולהתחזק, לבנות ביטחון עצמי ולהתמקד ברכישת כלים שימושיים לעולם העבודה ולחיים. עיצבנו מטרות, למדנו נטוורקינג, נחשפנו לחוויות חדשות, יצאנו מאזור הנוחות, למדנו על עולם העבודה ובעיקר – על עצמנו ועל יכולותנו.

תודה לצוות הקשוב והרגיש שהאמין בנו ומצא בכל אחת ואחד מאיתנו את האור.

למידע נוסף על התוכנית

הגעתי עם כיוון אחד ובמהלך הדרך שיניתי כיוון והבנתי שהשליחות שלי היא בעבודה עם נוער בסיכון. הקורס חיזק בי את האמונה בעצמי ונתן לי ביטחון לבחור בדרך שמתאימה לי באמת.
קורס נתיב עזר לי לחדד את הכיוון המקצועי שלי ולבנות ביטחון. בזכות הלימודים הגעתי מוכנה יותר לעולם העבודה, עם כלים, גישה מקצועית ותחושת שליחות.
הייתי ממליצה ללמוד במכללת גל לכל מי שנמצא בצומת דרכים ורוצה לגלות מה באמת מתאים לו. במיוחד למי שמרגיש קצת אבוד או לא בטוח בעצמו. זה מקום שמחזיר ביטחון, נותן כלים אמיתיים לחיים ועוזר להתחבר ליכולות ולחלומות האישיים. הליווי האישי והאווירה התומכת עושים את כל ההבדל.

למידע נוסף על התוכנית

דוד, בן 28, מתמודד עם הפרעת אכילה. הגיע לאבחון וייעוץ תעסוקתי במכללת גל, במטרה לברר האם הוא בשל דיו על מנת להגשים את חלומו: עיסוק באמנות. בילדותו, סבל מלקויות למידה וקשיי קשב וריכוז חריפים שהביאו לנטייה להתבודדות ולפגיעה בדימויו העצמי. כמו כן, התמודד עם מורכבות משפחתית שפגעה בתחושת הביטחון והיציבות. עם השנים מצבו הנפשי הוחרף עד לכדי פגיעה עצמית ופריצתה של הפרעת האכילה. דוד איבד את האמונה שלו בעצמו והגיע לייעוץ עם חשש מקריסה נוספת.
באבחון, הפגין כישורים אומנותיים ונטיות תעסוקתיות מובהקות לתחום האמנות. אולם,  בשל דימוי עצמי נמוך מתאר חוויה מתמשכת של קושי במימוש הפוטנציאל. בשיחות, עסקנו רבות בדימויו העצמי, בוויסות עולמו הרגשי, ובביסוס דפוסי התמודדות אקטיביים. לאורך כל הדרך, הדגשנו את הכוחות שלו, את הדרך הארוכה שעשה וההתמודדות המרשימה עם קשיים רגשיים משמעותיים. לאור החיבור לאמנות, השתמשנו גם באמצעים יצירתיים בהם קל לו יותר להתבטא. השימוש בכלי ויזואלי (קולאז'), עזר לו מאד לעבד את המחשבות שלו, וגרם לו להבין שעבר כברת דרך ארוכה, וכי יש עוד עבודה רבה מולו. הוא הסכים לשוב לטיפול פסיכולוגי, והרגיש מחוזק מספיק על מנת להתחיל בלימודים.

למידע נוסף על יעוץ תעסוקתי

לפני מספר ימים, דמעו עיניי מרוב התרגשות לקראת תחילת הלימודים האקדמיים שלי במכללת אחווה. מי היה מאמין???? גם לא אני. לא האמנתי אף פעם שאתקבל למכללה אקדמית או בכלל אהיה מסוגלת?!
שובצתי לתוכנית נתיב. לא הבנתי למה לי כל זה ומה אני עושה פה בכלל. כולי  מכווצת מרגישה כמו עכבר לכוד במלכודת, כועסת על כל העולם כולו. אנשים מחייכים זה לזה ולא ברור לי למה. מה גורם להם לחייך? הרי הכל אפור כהה ומעונן.
נכנסנו  לכיתה והחלה הכרות ראשונית עם מרצי המכללה. המחשבות שהיו לי אז: "למה האנשים הזרים האלו שואלים אותי כל מיני שאלות? בטח לא כי באמת מעניין אותם או אכפת להם ממני! למה שמישהו בכלל ירצה לעזור לי?? להקשיב לי?? לאהוב אותי?? מי אני??? אני כלום!! חשבתי אז, שלעולם לא אצליח כלום ושום דבר. כעבור חצי שנה בלבד החיים שלי השתנו ללא הכר ב-180 מעלות! ממש כך!
היום אני יודעת ומסוגלת לאהוב, להכיל, להקשיב, להגשים חלומות, ללמוד, לתת ובעיקר אני יודעת מה זה – ביטחון עצמי. כל זה לא היה, לו לא הייתי עוברת את הקורס "נתיב". בזכות אותם "האנשים הזרים", כך קראתי להם בהתחלה, קיבלתי הזדמנות "לחשוב אחרת".
במהלך כל הקורס לא וויתרו עליי. אהבו אותי באמת, הקשיבו לי בהקשבה מלאה, חיזקו אותי כשהייתי חלשה, חיבקו אותי כשהייתי עצובה, בכו יחד איתי כשבכיתי אני. בזכותם נעשה מהפך בחיי. בזכותם קיבלתי משמעות לחיים שלי.
בבקשה על תפסיקו !!! יש עוד אנשים שזקוקים לכם, ל"נתיב".

גאה להיות בוגרת תוכנית "נתיב"

למידע נוסף על התוכנית

עליתי מונצואלה עקב מקרה אנטישמי: בחנוכה הייתי עם משפחתי בבית, אכלנו, רקדנו והדלקנו את הנרות בחלון. פתאום שמענו צעקות בחוץ: צאו מכאן!! יהודים לכו מפה!! זאת לא המדינה שלכם!! זרקו אבנים על כל החלונות. אחרי זה חשבנו לעלות לישראל כי באמת ונצואלה לא הייתה המדינה שלנו, אנחנו שייכים לעם ישראל. אבל להחליט לא היה קל. העבודה שלי, הרכוש שלנו, האהבה של המשפחה. לא קל…
בוונצואלה למדתי טכנולוגית מזון (סוג של כימיה) ועבדתי בחברה גדולה, ניהלתי את המעבדה וגם את המסעדות והייתי צריכה לטוס פעם בשבוע למקום אחר לבקר ולהדריך את העובדים בכל רחבי הארץ. עזבנו הכל ועלינו למדינה שלנו. לא היה קל לבד, בלי משפחה, בלי שפה. אבל הייתה תקווה, כוח רצון ואהבה להמשיך קדימה, לעבוד, לתרום למדינה. למדתי באולפן את הבסיס של השפה ועבדתי כעובדת ייצור ואריזה בכמה מפעלים. אפילו עבדתי בחלק מהעבודות במקצוע שלי. אבל אחרי שנתיים התחלתי לסבול ממחלה שלקחה את כל הכוח שלי. הרגשתי עייפות נוראית, חולשה, סחרחורת כל הזמן, כאבים בכל הגוף, חוסר זיכרון ודיכאון. הרגשתי שלא היה לי כוח לעבוד במשרה מלאה. הרגשתי מבולבלת עד שהיה לי קשה לחשוב ולדבר בעברית, והרבה יותר לכתוב. עבדתי בניקיון 4 שעות בלבד. אפילו כמה פעמים אמרו לי שאני יכולה לעבוד רק בניקיון בגלל השפה. אחרי הלידה השנייה המצב הרפואי שלי הידרדר, הדיכאון החמיר והיה לי קשה אפילו לקום ולהאכיל את הילדים שלי. אחרי כמה חודשים קמתי אחרת. אבל הדיכאון נישאר. הרגשתי לבד בעולם מוזר, פחדתי, לא רציתי לדבר עברית, הרגשתי שלא יכולתי להשתבץ בשום מקום, היו לי הפרעות, פאניקה, בכיתי כל הזמן, לא יכולתי לדבר עם אלוקים. רציתי לרוץ ולהימלט מהמציאות, איך לצאת מהבור הזה? היה לי מאוד קשה לצאת מהמצב הזה.
נתנו לי את הזדמנות ללמוד בשיקום מקצועי ודחיתי זאת כמה פעמים עד שהגעתי לכאן למכללת גל. למדתי במכינה לעברית. התחלתי להרגיש בעולם אחר. התחלתי להבין יותר, לכתוב ולדבר עברית שוטפת. קראתי הרבה ורכשתי הרבה ידע עד שיכולתי אפילו לקראו עיתון ולהבין את החדשות מהטלוויזיה. פה הרגשתי רגועה, התחלתי להסתגל, והתחלתי ללמוד הכשרה מקצועית בקורס משרדאות. למדתי את התוכנות במחשב, רכשתי ידע, ולאט לאט הערכה העצמית שלי גדלה. התמדתי, הייתי אופטימית והרגשתי שמחה. התחלתי ליהנות מהחיים. הכרתי חברים וחברות, שמעתי מוסיקה וצחקתי כמו שלא צחקתי הרבה שנים. השמחה הזאת נתנה לי אישור להתגבר על המחלות שלי! הבנתי שאני יכולה ללמוד מקצוע אחר ולעסוק בו. ניצלתי את ההזדמנות להתחיל מחדש, הרגשתי כמו בת 18 שהתחילה לימודים באוניברסיטה. היו רגעים של בלבול, לפעמים כמעט ויתרתי אבל תמיד היה לידי מורות, פסיכולוגיות, עו"ס, חברים וצוות מנהלי שאמרו לי שאני יכולה! שאני אצליח! שאני חכמה! כל הכבוד!!!! אני זוכרת שהמורה האהובה שלי אמרה לי: תסתכלי בסביבה שלך ותראי שיש מקרים גרועים יותר משלך וזה היה נכון, ראיתי בחוץ והתחלתי לשקם את החיים שלי.
אני רוצה להגיד לחברים שלי שיש לנו חיים! תחבקו את עצמכם, תלחמו, תחייכו, תטיילו, תלכו קדימה בלי לחזור לאחור, תסתכלו מסביב ותראו אם מישהו יכול לעזור ולשתף את האהבה שלכם, תסתכלו על הפרטים היפים בחיים, תעשו את כל האפשרויות כדי להגשים את החלומות שלכם. שימו את הכנפיים ותתחילו לעוף!

למידע נוסף על המכינה

עם סיום תוכנית "נתיב," עולה בלב תחושת תודה עמוקה ורצון לעצור לרגע – פשוט לומר תודה. התוכנית היא לא רק על מיומנויות עבודה, אלא בעיקר על – אנשים

נדב – שלימד אותנו על תקשורת מקרבת דרך "התן והג'ירף," הצליח בעדינות, בהומור ובדיוק לגעת בנקודות הכי עמוקות של היחסים האנושיים. נתת לנו כלים להקשיב באמת, ולבחור איך להגיב ממקום של חמלה.
לירון – שלימדה מיומנויות רכות, האמינה בנו עוד לפני שאנחנו האמנו בעצמנו. הובלת אותנו בעדינות אל מול הקבוצה, אפשרת לכל אחד לעמוד, להתבונן פנימה ולברר מה מתאים לו. בזכותך, הצלחנו לראות את החוזקות שלנו.
אריה – עם שילוב נדיר של הומור, נחישות ומקצועיות, הפך את עולמות המחשב לנגישים יותר. אולי פחדנו "בצחוק," אבל בעיקר הערכנו אותך מאוד. העברת לנו ידע עם הרבה רצינות ודיוק, והצלחת להזיז גם את אלו שהכי חששו.
קטי – שהיית שם תמיד. הקשבת, עודדת, חיברת אותנו להזדמנויות בשטח. עזרת לנו להשתלב בעבודות התנדבות עם המון לב. נוכחותך הייתה עוגן של יציבות ושותפות.
אריאל – הלב הפועם של הקורס. ניהלת אותנו ברגישות ובמקצועיות, תמיד בגובה העיניים. דאגת, ליווית, שמעת, ובעיקר ראית כל אחד ואחת. היית המנוע שמאחורי כל זה.
אורית – מנהלת האזור, שהייתה שם לא רק בתפקיד אלא גם מהלב. שיתפת אותנו בדרך האישית שלך, פתחת דלתות וסללת שביל שאפשר לחלום ללכת בו.
מיכל – שהביאה את הפוטותרפיה, והזכירה לנו שצילום הוא גם דרך לרפא, לבטא, להתרפא ולמצוא תקווה מבעד לעדשה.
שלום – אב הבית, שדאג לנו מהיום הראשון לכל דבר ועניין. תמיד היה שם בשבילנו, בנדיבות, במסירות ועם לב ענק. הוא נכנס לליבנו ואנחנו נכנסנו לליבו והפך לחלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית והחמה שעברנו בקורס.
תודה גם לכל מי שהתחיל איתנו את הדרך – גם אם לא המשיך עד הסוף. לכל אחד הייתה תרומה ייחודית.
מעל הכול – תודה ענקית לחברי הקורס. הפכתם למשפחה. תמכתם, פרגנתם, חיבקתם, הצעתם עצה, שיתפתם בכאב ובשמחה. קיבלתם כל אחד בדיוק כמו שהוא, בלי שיפוט, בלי מסכות.
לכולכם – תודה. על ההזדמנות, הדחיפה, ההכלה, האמונה, החיבוק, ההקשבה.

למידע נוסף על התוכנית

את תהליך השיקום שלי התחלתי במכללת גל באשדוד. הגעתי ממקום מאוד מאוד נמוך ואפל בחיי כשאני חסרת אמונה וחסרת ביטחון. חשבתי שבאתי ללמוד עם מחברת וכלי כתיבה, אך מהר מאוד גיליתי שהגעתי למקום שיעצים אותי נפשית, ואכן מצאתי צוות מדהים שחיבק אותי ועטף אותי חזק, תמך בי, פתח והאיר את עיניי. כאן גיליתי שאני חייבת לעצמי מהפך הן מבחינה נפשית ומקצועית יחד.
הגעתי למכללת גל ברעננה ללמוד משרדאות שמבחינתי היה כחלום. גם כאן לשמחתי הרבה גיליתי צוות שחיבק אותי ועטף אותי בהמון סבלנות וחום. קיבלתי יסודות בתחום המחשב שלא היו לי ומיד התאהבתי. הייתי חדורת מוטיבציה ללמוד ולהתקדם עוד ועוד… למרות המרחק הגאוגרפי, תנאיי מזג האוויר והלילות הכאובים ללא שינה לא ויתרתי ואחזתי בכל כוחי להמשיך בתהליך ולסיים אותו בהצלחה.
היום אני מסיימת תהליך שכולו מתנה אחת גדולה. מעבר לרכישת מקצוע זכיתי להכיר חברים נפלאים יקרים ואהובים שמיד נכנסו לליבי.זכיתי בצוות נפלא שהעשיר אותי בידע מקצועי והרבה מעבר לימד וכיוון אותי להאמין בעצמי וביכולות שלי למרות הכל… תודה ענקית על כל יום ובכלל על כל רגע נתון בקרבתכם.
עם המון חששות ואכזבה שעוד רגע נפרדים, הדהד בי הפחד לסיים את התהליך ולהישאר בבית ללא מסגרת. קיבלתי הכוונה מהצוות הנפלא ובזכותם מצאתי מקום עבודה שמבטיח לי המשכיות מיד עם תום תקופת הלימודים. בהכוונה מתמדת ובעזרת כלים שקיבלתי איך להתמודד בראיון עבודה מבלי לחשוש מזה ש-10 שנים לא עבדתי ואכן הצלחתי. האמנתי בעצמי והייתי בטוחה ביכולות שלי.
מכאן חברים יקרים אני מעבירה לכם מסר, שלמרות שכל אחד מאיתנו נושא על גבו משקל וכל אחד מתמודד עם מגבלה אחרת, תדעו תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה, להאמין ביכולות שלנו למרות הכל. שגם כשקיימת מגבלה זה לא הופך אותנו לפחות טובים. לדעת להרים את הראש תמיד למעלה, לצעוד קדימה ולא אחורה, החיים בהחלט בידיים שלנו.

היה לי הכבוד, הזכות והעונג לחוות ולהכיר אתכם מקרוב.
בריאות טובה ובהצלחה לכולם

למידע נוסף על הקורס